כשאני מסתכל לאחור ומנסה להזכר מתי התחלתי לשנוא ספורט, נדמה לי שזה היה איפשהו בין כיתה דלת להא. הייתי ילד גבוה, מגושם עם קשיי נשימה קלים והמורה לספורט שלחה את הבנים להקיף את האולם ספורט בעוד שלבנות מצאה תעסוקה אחרת. התחלנו לרוץ ואיכשהו מצאתי את עצמי אחרון. זה לא שתמיד הייתי אחרון בריצה, בתופסת או במשחקים שכאלו, אבל בריצה הזו סביב אולם הספורט מצאתי את משתרך אחרי כל הבנים מאחור ואפילו קצת מתקשה לסיים את הריצה.
זו הייתה חוויה מעצבת שנחקקה לי בראש. לא שמישהו חוץ ממני שם לב לזה שאני מגיע הרבה אחרי דבוקת הבנים, מתנשף ומזיע יותר מהאחרים, אבל אני הייתי משוכנע באותו הרגע שכולם מסתכלים עלי ואפילו קצת מרחמים, והכי נורא, הבנות, הבנות של הכיתה ראו אותי בבושתי.
בפעם הבאה שנשלחנו לריצה קצת יותר ארוכה מחמישים מטר, שוב הגעתי אחרון והבנתי שספורטאי מצטיין כבר לא אהיה. הייתי התלמיד המצטיין בכיתה, הייתי הילד הכי גבוה במחזור ואפילו כששיחקנו כדורסל הייתי לא רע (גבוה!). בתנועה הייתי חניך פעיל, בחבורת המקובלים הייתי מאוד דומיננטי ובכל זאת, הרגשתי רע. אין דבר יותר גרוע מלהיות חלשלוש בריצה, כך לפחות חשבתי אז והתחלי להשתדל להשתמט משיעורי התעמלות.
באילו שכן השתתפתי, היה לי מזל יחסית שלא תמיד רצנו. בקפיצה של שלוש מקלות הייתי מצויין, גם בקפיצה לגובה הייתי לא רע ובשאר ה"אלמנטים" הייתי בסדר גמור, רק בריצה למרחקים בינוניים וארוכים, הייתי הגרוע מכולם.